כשהאחים מרגישים שנשכחו
איך לשמור על מאזן רגשי בין כל ילדי המשפחה כשאחד מהם על הרצף.
כשילד אחד במשפחה זקוק להרבה תשומת לב, האחים האחרים לומדים מהר מאוד להיות "הילדים שלא עושים בעיות". זו לא בגרות - זו ויתור שקט, והוא גובה מחיר.
הוויתור הזה נוח לכולם, וזו בדיוק הבעיה. ילד שלא מבקש לא מופיע על הרדאר, ולכן קל לפספס אותו בדיוק כשהוא הכי צריך אותך. הוא לא יגיד לך שמשהו לא בסדר, כי הוא כבר למד שבבית הזה יש רק כך וכך תשומת לב, ושהוא לא זה שמקבל אותה.
הסימנים שכדאי לשים לב אליהם
- הילד מפסיק לבקש דברים, גם כשמגיע לו.
- תלונות גופניות חוזרות בלי סיבה רפואית.
- כעס פתאומי שמתפרץ דווקא כלפייך.
- ניסיון מוגזם להצטיין - כדי "לפצות" את המשפחה.
מה עוזר
זמן אחד-על-אחד קצר וקבוע עדיף על פני יום כיף גדול פעם בחודש. עשרים דקות בשבוע, באותה שעה, בלי טלפון - זה מספיק כדי שהילד ידע שיש לו מקום שמור.
הקביעות היא העיקר, לא האורך. יום כיף גדול הוא אירוע, ואירוע אי אפשר לסמוך עליו. עשרים דקות שחוזרות באותו יום ובאותה שעה הופכות למשהו שאפשר לחכות לו, וזה בדיוק מה שילד שוויתר בשקט צריך.
ואל תחכי לזמן שקט כדי להתחיל, כי זמן שקט לא יגיע. עשרים דקות פחות מושלמות שקורות עדיפות על שעה מושלמת שלא.
חשוב לא פחות: לתת לגיטימציה לרגשות הקשים. "גם אני מתגעגעת אליך כשאני עסוקה עם אח שלך" עושה יותר מאשר "אבל אתה יודע שאני אוהבת אתכם באותה מידה".
ואם האח מבקש הפסקה מהאחריות - תני לו אותה. ילד שהוא גם מטפל קטן מפסיק להיות ילד.
ומה עם האשמה שלך
כמעט כל הורה שקורא את זה מרגיש עכשיו שהוא נכשל בילד השני. זה כמעט תמיד לא נכון, וגם אם משהו בזה נכון - האשמה לא תעזור לאף אחד מהם. מה שיעזור הוא דבר אחד קטן שמתחיל השבוע, לא תוכנית גדולה שמתחילה כשיהיה נוח.